המועצה המקומית גן יבנה גבתה מהמערערת אגרות מים שלא כדין, בהעדר הסכמה חוקית וחוזית.
המערערת זכתה במכרז לבניית יחידות דיור בתחום המועצה ולאחר שהבנייה הושלמה תבעה המערערת את השבת האגרות בטענה שנגבו ממנה שלא כדין, כאשר הדיון נסב אודות השאלה האם אגרות הפיתוח אכן נגבו שלא כדין ואם כך הדבר האם יש להורות למועצה להשיב את סכומי האגרות.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור ופסק כי עיקרון חוקיות המנהל מורה כי רשות אינה מוסמכת לעשות אלא את אשר הוסמכה לו בדין ומכאן שרשות מקומית אינה רשאית לגבות אגרות והיטלי פיתוח אלא אם הוסמכה לכך בחוק או מכוח חוק.
היות ואגרות המים נגבו שלא כדין ומבלי שנכרת הסכם כלשהו בין המועצה למערערת, המועצה חבה בהשבת סכומי האגרות אותן גבתה שלא כדין על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, מאחר והמערערת הגישה את התביעה בשיהוי ניכר ביהמ"ש קבע כי המועצה תחויב בהשבה חלקית בלבד של סכומי אגרות המים בשיעור של 50% מסכום הקרן.
ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה