חוב ארנונה
למשרדנו ניסיון רב בייצוג נישומים (חייבים) בבתי משפט ומול העיריות, בכל הנוגע לטיפול, הפחתה וביטול חובות ארנונה. חשוב לזכור, כי חוב ארנונה אינו גזירה משמיים וישנן דרכים להתמודדות, באמצעות העלאת טענת "התיישנות" וטענת "שיהוי".
לפגישת ייעוץ התקשרו:03-6954100 או השאירו פרטים:
במאמר זה, נסקור, בין היתר, את משמעות המונח "חוב ארנונה", מי הוא אותו "חייב בארנונה", וכיצד העירייה מתנהלת נגד אותו חייב בארנונה במסלולים השונים, והאפשרויות העומדות בפניי החייב להתמודדות עם חוב הארנונה.
סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה קובע כי מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה על הנכסים שבתחומה כאשר הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.
'מחזיק' לפי פקודת העיריות הוא מי שמחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר. בהתאם לפסיקת בתי המשפט, 'מחזיק' לצורך החיוב בתשלום הארנונה הינו "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" כאשר בדרך כלל יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס, כגון שוכר. על אותו מחזיק, שהוא למעשה 'הנישום' במונחי המס, מוטלת חובת תשלום הארנונה במועד.
חוב ארנונה – איך מחשבים?
בתחילת כל שנה, בדר"כ במהלך חודש ינואר, שולחת הרשות העירונית לנישום שומה שנתית לתשלום הארנונה. החיוב הינו שנתי ומתייחס לתקופה שבין 1 בינואר ל – 31 בדצמבר של אותה שנה. ככלל, המועד לתשלום השנתי של הארנונה הינו ה – 1 בינואר. על מנת להקל על התושבים הרשויות המקומיות מאפשרות הסדרי תשלום שונים לתקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב (בד"כ תשלום דו-חודשי או תשלום על פי הוראת קבע). תשלום ארנונה שלא שולם תוך שלושים יום מהמועד שנקבע לתשלומו ובכלל זה אי תשלום לפי הסדר תשלומים, יחויב בתוספת תשלומי פיגורים.
חוב ארנונה שלא שולם
כאשר נישום לא משלם את אשר נדרש ממנו בשומת הארנונה, פתוחות בפני הרשות שתי דרכי פעולה אופציונאליים:
הדרך האחת, היא הגשת תביעה אזרחית לביהמ"ש המוסמך (סעיף 317 לפקודת העיריות). זהו המסלול הפחות מועדף על הרשויות המקומית הואיל והוא נמשך זמן רב באופן יחסי וכרוך בעלויות משפטיות לא מבוטלות מעצם ניהול ההליך המשפטי. הדרך השנייה הינה פנייה להליכי גבייה מנהליים בהתאם פקודת המסים (גביה). מסלול זה, מקובל יותר ומאפשר לרשות לפעול בדרך מהירה לגביית חוב ארנונה באופן דומה להליכי הוצאה לפועל ולחסוך בעלויות וזמן הכרוך בניהול הליכים בבתי המשפט. דוגמא למקרה מובהק שבו תנקוט רשות דווקא בדרך של הגשת תביעה אזרחית, הינה במקרה בו קיימת מחלוקת בנוגע לתקופת החזקה או לגבי זהות המחזיק בנכס. ביתר המקרים, 'דרך המלך' של הרשויות היא גבייה מנהלית כאמור. הרשות רשאית לבחור בין 2 המסלולים שאוזכרו לעיל, אך ברגע שפתחה בהליכי גבייה מכוח אחד מהם, עליה למצותו לגבי אותו חוב, ולפיכך היא אינה רשאית לנקוט כנגד אותו חוב בשני האפיקים במקביל או לזנוח מסלול אחד ולנקוט במסלול השני משראתה כי הליכי הגבייה אינם יעילים. הליך הגבייה המנהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לעמוד בתשלום חובו. רק אם הנישום לא מציית, מוקנית הסמכות להחליט על נקיטת הליכי גבייה מנהליים. בהתאם לפסיקה, משלוח הודעות דרישה לתשלום, כשלעצמן, מבלי שהרשות המשיכה בפעולות לגביית החוב תוך פרק זמן סביר לאחר הודעות הדרישה, אין בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, על הרשות לפעול באופן ממשי לגביית החוב, כלומר לנקוט בהליכי גביה מנהליים ממשיים כדוגמת פעולות של עיקול מיטלטלין ומקרקעין, עיקול חשבונות בנק, וכדומה.
הנחה בארנונה
אם כן, רשות מנהלית אינה רשאית להשתהות בגביית חוב הארנונה ועליה לנקוט בהליכי הגבייה במהירות ובעקביות. לצד זאת, בפקודת המסים (גביה) לא מופיעות הנחיות ברורות כגון תוך כמה זמן הן רשאיות להתחיל לפעול או כיצד לנהוג מרגע שפתחו בהליכי הגביה. העדר בהנחיות וכללים, הביאו לכך שרשויות לא מעטות נמנעות מגביית חובות או השתהו במשך שנים רבות בהפעלת הליכי גביה ונקטו בהם לראשונה זמן רב לאחר מועד היווצרות החוב. מצב דברים זה מעמיד את האזרח במצב שבו יהיה לו קשה להתמודד עם טענת החוב בשל הזמן הרב ויגרום לו לנזק ראייתי.
בהקשר זה יש להזכיר את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה [מס' 7.1002], שם נקבע כי על הרשות לפתוח בהליכי גביה תוך פרק זמן סביר שלא יהיה ארוך מ-3 שנים. כמו כן נקבע, כי על הרשות להפעיל את אמצעי הגביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה.
התיישנות חוב ארנונה
בעוד ששיהוי הוא כאמור אי נקיטת הליכים בתוך 3 שנים ממועד היווצרות החוב, חוק ההתיישנות קובע כי עילת תביעה מתיישנת כעבור 7 שנים מיום שנוצרה. לכן, אם במהלך תקופה זו הרשות לא נקטה כלל בהליך גבייה של החוב (בין אם בדרך של גבייה במסלול שיפוטי – הגשת תביעה לבימ"ש ובין אם במסלול המנהלי-הליכי גבייה), החוב התיישן והיא אינה רשאית לגבות אותו.
ברעא 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית פסק ביהמ"ש העליון, לראשונה, כי ניתן להעלות טענת התיישנות בגדרו של הליך הגבייה המנהלי, דהיינו, הליכי גבייה מנהליים כפופים אף הם להתיישנות. על כן, על מנת להתגונן מפני הליכי גביה מנהליים, על האזרח, מיוזמתו, להגיש עתירה מנהלית כנגד הרשות במסגרתה הוא יעלה את טענת ההתיישנות. כאשר הרשות בוחרת במסלול של הגשת תביעה אזרחית לבימ"ש (ולא במסלול של גבייה מנהלית) ועל פניו עולה כי הרשות השתהתה בגביית החוב ו/או החוב בגינו הוגשה התביעה התיישן, על האזרח להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה ולבקש דחייה על הסף של התביעה. יצוין כי בהתאם לפסיקה, הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות, כל עוד מדובר בפעולות ממשיות הנמשכות כסדרן ואשר האזרח (החייב) היה מודע להן.
לסיכום, אין ספק שההמלצה שלנו היא לשלם את חיובי ארנונה במועדם וכסדרם על מנת להימנע מהליכי גבייה או מתביעה. עם זאת, יש לזכור שחוב ארנונה אינו 'גזירה משמיים' וקיימות דרכים להתגונן מפני הליכי הרשות, בין היתר ע"י העלאת טענת התיישנות או שיהוי.