שומת ארנונה – הפרוצדורה
בית משפט עליון, בסמיכות זמנים קצרה, עורך במסגרת שלושה פסקי דין שניתנו לאחרונה סדר בכל הקשור לפרוצדורה של הליכי תקיפת שומת הארנונה ומתווה את הכללים בעניין זה לעתיד לבוא.
בבואם לטעון כנגד החלטות פרוצדורליות, רבים נוהגים לצטט את דברי השופט ברנזון בע"א 189/66 ששון נ' קדמה, פ"ד כ(3) 477, 479, כי: "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה… היא מסגרת רחבה וגמישה למדי… הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות".
אולם, שלושה פסקי דין שנכתבו לאחרונה ע"י ביהמ"ש עליון, מוכיחים כי הכרת נבכי הפרוצדורה המשפטית בימינו חשובה לא פחות מהבנת המהות המשפטית ויש מקרים, בהם הפרוצדורה תכריע את גורלו של ההליך המשפטי ולא המהות.
לשיטת משרד בן אליעזר, אין זה מקרי כי בחלוף התקופה האחרונה, התקבלו מספר פסקי דין עקרוניים של ביהמ"ש העליון אשר "עושים סדר" בנבכי הפרוצדורה הקשורה בהליכים שעניינם מיסי "ארנונה כללית". הדעת נותנת, שריכוז כזה של פסקי דין בנושא זה מלמד כי ביהמ"ש העליון החליט "לסתום את החורים בגבינה השוויצרית", שמתקבלת מאוסף החוקים והתקנות העוסקים בהליך הדיוני הקשור בחיובי הארנונה של הרשויות המקומיות.
השגה על ארנונה – סקירת פסקי הדין
לטובת הקורא, להלן סקירה של פסקי הדין האחרונים שהתקבלו בנושא, ומשמעותם האופרטיבית לגבי התנהלות הנישומים שמבקשים לתקוף את חיוב הארנונה שהושתו עליהם.
פס"ד שניתן ע"י כב' השופטת ברק – ארז, עע"מ 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ, עוסק בסיטואציה שבה מנהל הארנונה של הרשות המקומית לא השיב להשגת הנישום בתוך סד הזמנים הקבוע בחוק, היינו 60 ימים. ביהמ"ש מציין בפסק הדין כי נושא זה כבר עלה לא פעם לדיון בפני בתי המשפט המחוזיים ואף בבימ"ש עליון, אך מעולם לא ניתן פס"ד "מכונן" בסוגיה.
יש לדעת, כי פרק הזמן שבו נדרש מנהל הארנונה להשיב להשגה הינו 60 ימים והוא ניתן להארכה ב- 30 ימים נוספים בלבד לפי החלטה של ועדת ערר. מנהל הארנונה עצמו אינו מוסמך להחליט על הארכת המועד. ב"רציו" של פסק הדין נקבע, כי כאשר מנהל הארנונה חורג מסד הזמנים הקבוע בחוק, דין ההשגה להתקבל ללא שיקול דעת נוסף. עקרון זה, חל גם על השגות "סרק" או השגות לא מבוססות או לא מנומקות, למעט השגות שהוגשו על מנת להכשיל את מנהל הארנונה בזדון או בחוסר תום לב מובהק.
עוד נקבע בפסק הדין, כי המניין של 60 הימים למתן התשובה להשגה אינו נספר החל מהיום שבו מגיעה ההשגה לידיו של מנהל הארנונה, אלא מהיום שבו ההשגה התקבלה בכתובת משרדו הידועה של מנהל הארנונה, עפ"י כללי ההמצאה המקובלים.
המשמעות – נישום אשר הגיש השגה על חיובי הארנונה ומנהל הארנונה לא השיב להשגה במסגרת המועדים הקבועים בחוק, דין ההשגה להתקבל על כל טענותיה, ללא שיקול דעת נוסף של מנהל הארנונה או ועדת הערר.
בבר"מ 901/14 עבוד ויקטור נ' עיריית חיפה, גם הוא מפי כב' השופטת ברק- ארז, נדונה שאלת המועדים של הגשת השגה וערר, אולם מהכיוון ההפוך, של הנישום. את חשיבות הסוגיה בעיני ביהמ"ש ניתן להבין מכך שאישר את הערעור בסוגיה זו וכתב בפסק הדין כי:
"השאלה השלישית שהעלו המבקשים – בדבר סמכותה של ועדת הערר לענייני ארנונה להארכת מועדים – היא אכן שאלה עקרונית בעלת חשיבות..".
השגה על ארנונה – הסוגיה שנדונה בפסק הדין התחלקה לשלוש
סוגיה אחת, האם רשאית ועדת הערר להאריך את המועדים להגשת ערר.
סוגיה שניה, האם רשאי מנהל הארנונה להאריך את המועד להגשת השגה.
סוגיה שלישית, האם רשאית ועדת ערר להאריך את המועדים להגשת השגה.
הקביעה בפסק הדין לגבי הסוגיות הנ"ל הינה כדלקמן : א. ועדת הערר מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר. ב. מנהל הארנונה מוסמך להאריך את המועד להגשת השגה. ג. ועדת הערר מוסמכת להאריך את המועד להגשת השגה.
המשמעות של פסק הדין הינה, כי גם נישום אשר איחר במועדים להגשת ההשגה או הערר, אין זה סוף פסוק מבחינת השגתו על חיובי הארנונה, שכן גם מנהל הארנונה וגם ועדת הערר רשאים להאריך את המועדים.
חשוב לציין, כי אין זה משום "קלף פתוח" לנישומים לאחר בהגשת ההשגות והעררים, מפני שכפי שקבע ביהמ"ש, אישור הארכת המועדים נתון לשיקול דעת ויינתן אך במקרים חריגים. כפי שכתב ביהמ"ש בפסק דינו: "חשוב להטעים: סמכות – לחוד, ושיקול דעת – לחוד. סמכותם של מנהל הארנונה ועדת הערר להארכת מועד לקבלת השגה שהוגשה באיחור אמורה להיות מופעלת אך לעיתים חריגות..".
מצד שני, פסק הדין מותיר תקווה לכך שעניינם של נישומים אשר איחרו את המועדים להגשת השגה או ערר מטעמים טובים ומוצדקים או בנסיבות חריגות, יתברר לתומו, הגם ה"פאול" הפרוצדוראלי שהם עשו.
בפס"ד נוסף, שניתן בעניין בר"מ 831/14 נשר מפעלי מלט ישראלים בע"מ נגד עיריית תמרה, קובע בית משפט כי המועד להגשת ערעור על החלט ועדת ערר, הוא 45 יום ממועד בו נודע על ההחלטה, דהיינו 'כלל הידיעה' גובר על 'כלל ההמצאה'. עוד נפסק שהסכמה בין הצדדים על אורכה בהגשת ערעור מנהלי אינה מספקת, שכן לפי הדין הסכמות לכך נתונה לבית המשפט בלבד אשר לו מסור שיקול הדעת להחליט על כך, ואף זאת בכפוף לקיומם של "טעמים מיוחדים".